פסק דין חיים רמון: מדינה שיש עימה קלון - מאמר מאת עוד אופיר צומן

פסק דין חיים רמון – מדינה שיש עימה קלון

מאת: עו"ד אופיר צומן, פברואר 2007


פרשת רמון היא פרשה עצובה וחמורה, אבל מסיבות אחרות לגמרי ממה שנוהגים לחשוב. ההעמדה לדין וההרשעה היו נכונות. היה זה ניצחון לתום, לחולשה ולאפליה והפסד להון, לשלטון, לקומבינות, לזדון ולכוח. מה שמדאיג הוא תפקודן של כל המערכות המרכזיות והחזקות בישראל, שנחשפו במהלך הפרשה בקלונן כמעט בלי שנשים לב.

 

מערכת המשפט
במסגרת עבודתי כמרצה אני קורא פסקי דין רבים בתחום עבירות המין. השפה בה כתובים פסקי דין היא בדרך כלל מתונה יחסית לחומרת העבירה, גם כשמדובר בעבירות קשות. לשופטים, כך נראה, חשוב לשמור על תדמית "מקצועית" ולא להכשל ב"רגישות יתר". משום כך היה מפתיע לקרוא את השפה הנחרצת, הפתוס והחזרה על שמות התואר אותם נקטו שלושת השופטים בפרשת רמון. להלן מספר דוגמאות עם הדגשות שלי (א.צ):

1.       ביחס לטענת ההגנה לפיה היתה קונספירציה כותבים השופטים:
"...בעצם האמירה המקוממת, יש כדי לרמוז כאילו המתלוננת עשתה יד אחת עם חוקריה, בדתה סיפור מליבה, כשהמטרה היא "להפיל" את השר, רעיון משולל כל בסיס ויסוד. "האמירות: "העלילו עלי", "הפילו עלי תיק", "תפרו לי תיק" – הן לרוב מפלטם של עבריינים, לרבות נבחרי ציבור, שמסתתרים מאחורי אמירות חסרות שחר, כדי להינצל מחבל החקירה והמשפט הנכרך סביב צווארם... ".

2.       ביחס לעדותן של 3 נשים שהעידו לטובת רמון כתבו השופטים:
"...מדובר בעדוֹת בלתי אמינות ובלתי מהימנות... התאור שתארו הינו מופרך ובלתי סביר בעליל...".

3.       ביחס לעדותה של אחת העדות לטובת רמון כתבו השופטים:
"...ההתייחסות הבוטה שלה כלפי המתלוננת זועקת לשמיים...".

4.       ביחס לעדותן של שתי העדות האחרות לטובת רמון כתבו השופטים: 
"...קשה להעלות על הדעת גירסה כה מופרכת...".

5.       ביחש לנשיקה עצמה כתבו השופטים:
"...
נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחיה, גועל ומיאוס...".

6.       וביחס להתנהלות רמון במשפט כתבו השופטים:
"... מצאנו שהנאשם לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת...".

השפה החריפה היתה כנראה ראויה לאור העובדות, אולם בלט כאן הניגוד בין העבירה (שמצויה ברף התחתון של סקאלת עבירות המין) לבין השפה העצבנית בה נכתב פסק הדין. הסגנון כאן חריף יותר מאשר בפסקי דין שעוסקים בעבירות חמורות בהרבה. וכאן בדיוק הבעיה - מתקבל הרושם שלא עצם העבירה הוא שהרגיז את השופטים אלא הקומבינות ואי אמירת האמת של רמון. נראה כי השופטים נעלבו אישית (ואולי גם בשם המערכת). השפה הבוטה לא באה מהטעמים הנכונים (גבר מבוגר ושר בכיר המצוי לפני דיון על מלחמה, מחדיר לשון בלי הסכמה לפיה של בחורה צעירה הנתונה למרותו) אלא בגלל עלבון אישי. ההרגשה היא ששופטים כעיקרון דואגים יותר לעצמם מאשר לקורבנות.
התחושה שהכל אישי במערכת המשפט מתחזקת לאור כמה התרחשויות שפורסמו לאחרונה:
1. ביקורתו של שר המשפטים החדש על ביהמ"ש העליון החלה לפני מספר שנים מטעם אישי -  אי קבלתה של חברתו הקרובה פרופ' נילי כהן כשופטת בעליון.
2. עצם המינוי של פרופ' פרידמן לשר המשפטים ושל השופט בועז אוקון כמנכ"ל משרד המשפטים באה עקב יריבותם האישית עם השופטת דורית בייניש.
3. דברי הביקורת הקשים שהשמיע לפני מס' ימים שופט העליון בדימוס מישאל חשין כנגד מינויו של פרופ' פרידמן לשר משפטים נשמעו (בלי שהתכוון לכך) לאדם הממוצע כמו: "בית המשפט העליון שלי ושל אבא שלי, ולכן אסור לפגוע בו", במקום: "בית המשפט העליון חשוב לדמוקרטיה הישראלית, ולכן אסור לפגוע בו".
יש יותר מדי "אני" במערכת המשפט ופחות מדי "אתם". יש כל כך הרבה דברים לתקן: סחבת, חוסר צדק, קורבנות שאף אחד לא רואה, רעבים ועשוקים שאיבדו אמון במדינה. עזבו את הראי ותסתכלו עליהם!

 
המשטרה
במהלך המשפט התברר, כי חומר חקירה חשוב שהיה בידי המשטרה לא הועבר להגנה כמתחייב בחוק. ניצב יוחנן דנינו, ראש אגף החקירות שהיה אחראי על צוות החקירה, העיד במשפט כי "היתה תקלה". במקרה זה בחרו השופטים להיות מתונים כלפי המשטרה ולנקוט ניסוחים שאינם דרמטיים מדי: "...אנו קובעים, כי מדובר כאן לפחות ברשלנות ממשית מצד גורמי התביעה...". (הדגשה שלי א.צ). משמעות הביטוי "לפחות רשלנות ממשית" היא במקרה הטוב עבודה לא מקצועית (בכדורגל קוראים לזה "שכונה") ובמקרה הגרוע זאת כוונת זדון - כלומר המנעות מכוונת ממתן חומר החקירה להגנה כדי להכשיל אותה. כידוע, צוות החוקרים בראשות ניצב דנינו הוא צוות בכיר, מיומן ומנוסה בהליכים כגון אלה, והטענה שחומר החקירה נשכח בטעות, סבירה כמו שנהג מונית ישכח בטעות את המונית בבית כשהוא יוצא בבוקר לעבודה.
ובכל זאת, ראה זה פלא, פסקו השופטים: "...
נוכח הבטחתו של ניצב דנינו, כי הנושא ייבדק לעומק, אנו נמנעים מלקבוע, כי תוצרי האזנות הסתר לא הועברו להגנה בזדון...". כלומר השופטים הסתפקו בבדיקת הגורם הרשלן את עצמו אחרי המשפט כשלבדיקה כבר אין שום תוקף ושום משמעות.

 

הכנסת והממשלה
מספרים על הסולטן ששאל פעם את השר הבכיר שלו: "למה מתכוונים כשאומרים שהתגובה למעשה יותר גרועה מהמעשה עצמו?", השר לא אמר כלום, הלך מאחורי הסולטן וצבט בחוזקה באחוריו. הסולטן צעק: "אח!!! מה אתה עושה?", אמר לו השר: "סליחה חשבתי שזאת אישתך".
לאחר הרשעת רמון כמעט כל שר, חבר כנסת או נבחר ציבור בהווה או בעבר שהתראיין הדגיש את הסימפטיה לרמון ואת צערו על הקריירה המזהירה שנקטעה. כמעט אף איש ציבור לא התייחס למעשה הכפיה עצמו, לרצח האופי שנעשה למתלוננת במהלך המשפט ולמניפולציות שבאמצעותן נוהלה הגנתו של רמון. דוגמה מאוד חינוכית לכך היתה תגובת ח"כ רונית תירוש, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך, שצוטטה כאומרת על ההרשעה: "זהו יום קר ומנוכר לרחשי הלב של הציבור...אם היה הציבור צריך להחליט, הוא היה מוצא את רמון זכאי..." ובמקום אחר צוטטה כאומרת על החדרת הלשון:
"...אי אפשר להתעלם שלא היה כאן שום אקט אינטימי...". שלום חנוך שר פעם "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". להתראות בבחירות.

 

התקשורת
לפני מס' שנים נכחתי בפאנל בנושא תקשורת שבו השתתף גם העיתונאי אמנון אברמוביץ'. אברמוביץ' ביקר בחריפות חלק מהעוסקים במקצוע העיתונות ובין השאר אמר ש"תעודת עיתונאי היא תעודת זהות", ובכך רמז שאין הכשרה או הסמכה מסודרת למקצוע העיתונות, כלומר כל אחד יכול להיות עיתונאי.
פרשת רמון חשפה תקשורת עבריינית פשוטו כמשמעו. סעיף 71 לחוק בתי המשפט קובע איסור על התערבות בהליך פלילי כל עוד הוא מתקיים (סוב-יודיצה). התקשורת התעלמה לחלוטין מהחוק , או כדברי השופטים: "...
לטעמנו,  בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו...".
בנוסף, מקרה רמון הוא דוגמה בולטת לכך שהתקשורת אינה משקפת את סדר היום בישראל אלא יוצרת אותו (כמובן, בשם הרייטינג). הפרשה זכתה למינון לא סביר של סיקור תוך שימוש במונחים מלחמתיים בומבסטיים כמו: "מיתת נשיקה", "רמון הלם", "סיכול ממוקד". התקשורת התגייסה לייצר חדשות במקום פשוט להגיש אותן, וכך תוכן עדויות פורסם לפני שהעדים השמיעו אותן בבית המשפט, פורסמו תמלילי עימות, פורסמו ראיות בטרם הובאו לביהמ"ש, פורסמו אפילו בדיקות פוליגרף שביצעו כלי התקשורת באופן עצמאי לשלוש עדות הגנה. לא הגזמתם? להרוג נמלה עם פצצת אטום?
התנהגות התקשורת מדגישה שוב את אוזלת היד של רשויות אכיפת החוק, שכן סביר להניח שאף אחד מכלי התקשורת לא ייענש על העבירות שביצע, מי רוצה להסתכסך עם המערכת שמייצרת את סדר היום?



הרצאות למניעת הטרדה מינית ע"י עו"ד אופיר צומן

הדרכות לכתיבה ולהטמעה של קוד אתי בארגון ע"י עו"ד אופיר צומן

מאמרים נוספים מאת עו"ד אופיר צומן בנושא מניעת הטרדה מינית

 

 

        

אברהם שמחי 3 רחובות
נייד 054-6536111
משרד 08-9453582
פקס 08-9453603
ofir@ofirtzuman.com