אף על פי שיום כיפור הוא יום קודר ורציני שבו זוכרים את חורבן הבית, עושים חשבון נפש ומענים את מערכת העיכול, מוכרחים להודות שיש בו גם לא מעט דברים משמחים: הרבה שקט, מעט זיהום אוויר, והכי חשוב – כל הערסים סגורים כל היום בבית הכנסת.
אבל אם להיות רציניים לרגע, עבור לא מעט אנשים שאיבדו את עבודתם בעל כורחם בתקופה האחרונה, מושגים כמו "חורבן הבית" ו - "חשבון נפש" מקבלים הפעם משמעות אישית מטרידה במיוחד. במסגרת הניוזלטר הנוכחי הרגשתי צורך לעשות מעשה אקטיבי, שיש בו גם אקט של שותפות והזדהות מורלית עם מחפשי העבודה, וגם תרומה מקצועית משמעותית לחיפוש העבודה עצמו, במסגרת מה שמאפשר לי המקצוע שלי. אם יש לכם בני משפחה, חברים או מכרים שמחפשים עבודה, אתם מוזמנים לשלוח להם את שני הדברים הבאים:
1. סדנת פרזנטציה ושכנוע מיוחדת למחפשי עבודה בלבד, בעלות של 50% מהעלות הרגילה.
לכל הפרטים ולאופן הרישום לסדנה - יש להקליק על הקישור הנ"ל.
2. המאמר שלפניכם המוקדש למספר תובנות חשובות למחפשי עבודה.
קבלה לעבודה: מאינטואיציה לשיטה - שתי דוגמאות מהשטח
ביולי 2011 התקשר אלי אביב*, מנהל פרויקטים מצטיין בהיי-טק, נשוי ואב לילדים בשנות הארבעים לחייו, שנשמע מעט מדוכדך. הוא סיפר שלאור צמצומים בחברת ההיי-טק הגדולה והידועה שבה עבד, הוא נאלץ לסיים את תפקידו לאחר יותר מעשר שנות עבודה. להפתעתי, הוא סיפר שמאז שפוטר, הוא היה בעשרים (!!!) ראיונות עבודה, ובאף אחד מהם הוא לא עבר את השלב הראשון, אע"פ שהראה למראיינים ערימה של תעודות הצטיינות שקיבל במהלך תפקידו הקודם.
בדצמבר 2011 פגשתי את צביקה*, מנהל מערכות מידע בכיר ומצטיין בשנות החמישים לחייו, נשוי ואב לילדים. כשנה וחצי קודם לכן החליט צביקה לעזוב את תפקידו כמנהל מערכות המידע של אירגון גדול אחרי כעשרים שנות עבודה, שבהן זכה לשבחים רבים ממנהליו, מעובדיו ומהקולגות שלו. התקופה הלא קצרה שבה חיפש עבודה כללה לא מעט רגעי תסכול: כל המראיינים נראו לו "ילדים", חלקם הגיעו בכלל ממחלקת משאבי אנוש ולא הכירו מהשטח את תפקיד מנהל מערכות מידע. זה הרגיש כמו דפוס חוזר של ראיון שבו התינוק של במבה מראיין את האריה של פז'ו.
פרדוקס המהנדס
אביב, צביקה ורבים אחרים שפגשתי בהדרכות אישיות וקבוצתיות, הם רק הסימפטום לתופעה אנושית, שיטתית ולכאורה מאוד מוזרה, שבהכללה גסה ופשטנית ניתן לכנות אותה: "פרדוקס המהנדס". הכוונה היא לאו דווקא למהנדסים בהשכלתם האקדמית, אלא ל"טיפוסי מהנדס": אנשים רציניים, דקדקנים, אנליטיים, מסודרים, יעילים, אוהבי מספרים, תהליכים, טבלאות ודוחות. כאן בדיוק מתחיל הפרדוקס – אותן התכונות שהופכות אותם לבעלי מקצוע מעולים אחרי שהם מתקבלים לעבודה, גם מכשילות אותם בראיונות העבודה ומונעות מהם לקבל את העבודה מלכתחילה.
כדי לגבור בראיון העבודה על עשרות או מאות מועמדים מתחרים לתפקיד, אתה צריך להיות כמעט ההיפך מ"מהנדס": אתה צריך לדעת לחייך, לזרום, לקחת בקלות, להתלהב, לפלרטט, לנהל שיחת חולין, לספר אנקדוטות, לשדר כריזמה, להתבטא בעברית נכונה, ולא להתעצבן על מראיינים צעירים שכבר בצופים שלחת מאה כמוהם לקשור בדים של יוטה על סנדות. אם חושבים על זה, נראה שבכל אחד חבוי לו במידה כזאת או אחרת "מהנדס" עצבני שמסתכל על המראיין ומסנן בשקט: "עכשיו יש לך יתרון עלי, אבל חכה, חכה באזרחות...".
לאחרונה עזרתי לביתי בת ה 8 בשיעורי הבית, והתוודעתי לראשונה לשיר "ארנון והתקנון" מאת תלמה אליגון רז ובינה תליטמן, שמתאר את "פרדוקס המהנדס" במילים פשוטות ועם הרבה מאוד חן.
עקרון המזוזה
גם אביב וגם צביקה היו "מהנדסים" – הם ידעו לכתוב אנציקלופדיה על המקצוע שלהם, אבל הם לא ידעו לחייך. הם ידעו לנהל פרויקטים מורכבים עד הפסיק האחרון, אבל הם לא ידעו לשחרר כתפיים וצוואר. הם ידעו להגיש דוחות מוקפדים לבוס, אבל הם לא ידעו להזמין את הבוס לקפה.
באופן אישי, יש לי הערכה מיוחדת ל"מהנדסים". הם הדבר האמיתי. בלי פוזות, בלי מניפולציות, בלי חארטות. הם הקלף שבמזוזה. אבל צריך להבין שבחיים האמיתיים בית המזוזה, יותר מהקלף שבפנים, הוא זה שקובע אם יקנו את המזוזה. "עקרון המזוזה" הזה עובד כמעט בכל תחום: פרסומות, קניית מוצרים בסופרמרקט, דייטים, אימוץ ילדים, אימוץ בעלי חיים ועוד ועוד. "עקרון המזוזה" הוא גם הרציונל שעומד בבסיס מצעד "היפים והנכונים" של פנאי פלוס, שבו מי שנראה אטרקטיבי מבחינה חיצונית נחשב גם בעל תכונות טובות יותר. יש על זה לא מעט מחקרים ותיאוריות, גם המחקר שלי הראה את זה במובהק.
כמה ימים אחרי ההדרכות האישיות לאביב ולצביקה, קיבלתי מכל אחד מהם הודעה חגיגית על כך שהתקבל לעבודה בתפקיד שחיפש. בראיונות עבודה אין מקום לקסמים או לאינטואיציה, צריך שיטה. במילים אחרות, במזוזות כמו בזוגיות - אפשר ורצוי לנשק אותן, אבל הרבה יותר חשוב להבין אותן.
--------------------------------------------
* בחרתי להשתמש במאמר הזה בשמות בדויים כדי לשמור על פרטיותם של המודרכים. כל שאר הפרטים, למרבה השמחה, מדוייקים ב 100%.