© 2019, כל הזכויות שמורות לעו״ד אופיר צומן

  • אופיר צומן

ניתוח התגובה של רה"מ נתניהו לאיחוד בין גנץ ללפיד

הפרזנטציה של ביבי - ניתוח מקצועי של נאום התגובה של נתניהו לאיחוד בין גנץ ולפיד -

אזהרת אלרגנים: הניתוח המקצועי כולל גם עמדה אישית וערכית שלי על נתניהו המנהיג והאדם.



לפיכך הקריאה אינה מומלצת לחולי אמ;לק ולבעלי תואר M.B.A (מצביעי ביבי אאוטומטיים).


1. בקצרה -

שיטת השכנוע של ביבי היא בעלת דפוס קבוע שמורכב מהאלמנטים הבאים:


א. הגדרת אוייב.


ב. הפחדה מפני האוייב.


ג. בידול עצמו מהאוייב.


ד. האלהה עצמית (מלשון אלוהים. לקוראינו שומרי המצוות - האלקה עצמית).


ה. שימוש במילים מקפיצות-קשב.


ו. להט בשפת הגוף ובאינטונציית הקול.


ז. הצפה באינפורמציה שקרית ומניפולטיבית שאף אחד לא יכול לבדוק או להבין עד הסוף.

והנה הנקודה החשובה ביותר - נתניהו משתמש בכל האמצעים האלה למטרה אחת ברורה: לשדרג את *הנרטיב* הקולקטיבי, כלומר לגרום לאזרחי ישראל *לתפוס* את המציאות שהוא אחראי לה, באופן הרבה יותר חיובי ממה שהיא באמת. במילים אחרות - נתניהו שואף לגרום לאזרחים לספר לעצמם סיפור ישראלי הרבה יותר טוב מהסיפור הישראלי האמיתי, כדי לזקוף את פירות שכתוב ההיסטוריה הזה לזכות עצמו.


בואו רגע נסביר את זה: מנהיגים אמיתיים דומים בדי.אנ.איי שלהם למנהלי ייצור - הם משקיעים את מירב משאביהם כדי לייצר בפועל מציאות טובה יותר (ע"ע בגין, רבין). נתניהו בדי.אנ.איי שלו הוא לא מנהיג כמו בגין ורבין, אלא מנהל שיווק, "מספר סיפורים" (story teller). הוא משקיע את מירב משאביו לא בשיפור המציאות עצמה, אלא בשיפור האופן שבו אנשים תופסים ומדמיינים את המציאות. ההבדל בין מנהיגים שהם מנהלי ייצור לבין מנהיגים שהם מנהלי שיווק הוא גדול ודרמטי עד כדי כך, שבחרתי להתחיל את מאמר הניתוח הזה בהיתלות באילן גבוה במיוחד: חתן פרס נובל דניאל כהנמן.


2. העצמי-החווה מול העצמי-הזוכר של דניאל כהנמן -

תיאוריית העצמי-החווה (experiencing self) מול העצמי-הזוכר (remembering self) של דניאל כהנמן מבחינה בין שני סוגי "עצמי" שקיימים בכל אדם. מאוד בגדול ובפשטנות: העצמי-החווה הוא האדם שחי כאן ועכשיו, חווה את המציאות הממשית ופועל בה בזמן הווה. לעומת זאת העצמי-הזוכר הוא האדם שרק מדמיין את המציאות במוחו ולא פועל בה. המציאות במקרה הזה היא וירטואלית, מעין סיפור שהוא מספר לעצמו על המציאות האמיתית, שלא בהכרח תואם את המציאות האמיתית.


הנה דוגמה להבדל בין שני סוגי העצמי, שקרתה לי באופן אישי לפני כמה שנים. בשנת 2014 הייתי בהופעה של להקת הרולינג סטונס האגדית בפארק הירקון. אני מודה שהחוויה עצמה בזמן אמת היתה נוראית מבחינתי. היה צפוף מאוד עם עוד 50 אלף איש על הדשא כשכולם דורכים על כולם, היה ריח מחניק של סיגריות, חלק גדול מהשירים לא הכרתי אז לא כל כך התחברתי, המופע התחיל באיחור גדול אז די התייבשנו, רמי פורטיס (זמר שאני מאוד אוהב) שנתן את מופע החימום, הגיע צרוד וגרם לי אכזבה, והפקקים ביציאה מהחניון בסוף המופע היו ארוכים ומתסכלים.


אבל בימים שלאחר ההופעה, כששאלו אותי איך היה, פתאום מצאתי את עצמי עף על האירוע: מיק ג'אגר בן השבעים הבעיר את הבמה באנרגיות מדהימות, היה מרגש לשיר אנג'י ביחד עם עוד 50 אלף אנשים, שתינו בירה קרה וטובה, היה ממש כיף עם החבר'ה, ולפורטיס יש אחלה שירים. רגע, מה קרה פה? זאת אותה הופעה שהייתי בה? מסתבר שהסיפור שסיפרתי לעצמי בדיעבד על ההופעה, כלומר הזיכרון מההופעה היה הרבה יותר טוב ונעים מההופעה עצמה, שבזמן אמת נחוותה על ידי כקטסטרופה. בעוד שהעצמי-החווה שלי די סבל במופע הזה, העצמי-הזוכר שלי פינק אותי בתחושה נעימה הרבה יותר. יש לכך, כמובן, הסברים פסיכולוגיים שונים כמו ניסיון להקל דיסוננס קוגניטיבי וכו'. לא ניכנס לזה, כי יש הרבה פקקים ביציאה...


דוגמה הפוכה לאותו פער בין שני סוגי העצמי היא למשל הנשים שהיו חברות בכת של גואל רצון. כמה מהן העידו שהחוויה שלהן בזמן אמת, כשהיו חברות בכת, היתה חוויה טובה ומעצימה. רק לאחר שיצאו משם הבינו בדיעבד עד כמה גרוע היה מצבן. במקרה הזה התחושה הנעימה היתה של העצמי-החווה, ואילו התחושה הטראומטית היתה של העצמי-הזוכר.

מומלץ בחום לצפות בהרצאתו המרתקת והמבריקה של דניאל כהנמן בטד בנושא זה.


3. הרבה יותר קל לספר סיפור טוב מאשר לייצר מציאות טובה -

הנה כמה אנלוגיות שיעזרו לי להמחיש את הנקודה:

קחו לדוגמה את "סינדרום שטוקהולם". זוהי תופעה שבה אדם שנלקח בשבי בידי אנשים אחרים, מפתח כלפי שוביו אמפתיה והזדהות רגשית עם עמדותיהם, ערכיהם ומעשיהם. למה זה קורה? כי השבוי יודע שהמציאות שהוא חווה היא קשה אך אין לו שום שליטה עליה או יכולת לשנות אותה. לכן הוא עושה את הדבר היחיד שהוא מסוגל לשלוט בו במצבו הנוכחי - הוא משנה את *תפיסת* המציאות בתודעתו, כלומר הוא משנה את הסיפור שהוא מספר לעצמו על המציאות הזאת לסיפור שקרי לחלוטין, כדי להרגיש יותר בנוח עם הסיטואציה. בסיפור השקרי שהוא בדה לעצמו, החוטפים הם אנשים טובים, צודקים, וראויים להערכה ולהזדהות. הסיפור השקרי עוזר לו במידה מסויימת לחיות בשלום עם המציאות הקשה ולכן "שווה לו" לשקר לעצמו.


תסמונת "הפרוצׇה המרוצׇה" (המצאה שלי המושג הזה) היא תופעה שבה לפחות חלק מהנשים העוסקות בזנות משקרות לעצמן שהן עושות את זה כביכול מתוך "בחירה", "חירות על הגוף של עצמן", "עוצמה" ועוד סיפורי מעשיה מדומיינים. במו אוזני שמעתי ראיונות של כמה נשים כאלה. אבל המציאות היא הפוכה - בפועל הן עושות את זה מתוך חולשה, כפיה, מצוקה כלכלית, מצוקה נפשית, תפיסה מעוותת של מושג המיניות שהוטבעה בהן בגיל צעיר בעקבות תקיפות מיניות, או כל הסיבות האלה גם יחד. כמו ב"סינדרום שטוקהולם", גם במקרה זה הנרטיב השקרי שמפתח לעצמו המוח, עוזר לקורבן להתמודד במידת מה עם המציאות האמיתית הבלתי נסבלת. ברור לכם שאף אחת לא בוחרת מרצונה החופשי לעסוק בזנות.


הפילוסוף ניטשה טען שגם האמונה באלוהים היא למעשה סיפור שקרי שאנשים מספרים לעצמם כדי להתמודד טוב יותר עם מציאות קשה שהם חווים כאן ועכשיו. כידוע, לא מעט אנשים החווים מצוקה קשה, חוזרים בתשובה או מתחזקים באמונתם ובתלותם באלוהים. יש לא מעט מחקרים שלפיהם האמונה אכן מרגיעה את הנפש ומגבירה את תחושת האושר.


בכל המקרים האלה, הרבה יותר קל לאותם אנשים להמציא לעצמם סיפור דמיוני שקצת מרגיע אותם, מאשר לתקן את המציאות בפועל. במקרים רבים האנשים שחווים מצוקה אפילו לא צריכים להתאמץ ולהמציא בעצמם את הסיפור הבדוי. יש "מספרי סיפורים" שממציאים עבורם את הבדיות ומשכנעים אותם שהן אמיתיות. במצב כזה הבריחה מהמציאות הקשה לעולם האגדות המפנק, קלה להם עוד יותר. "מספרי הסיפורים" הם אומני שיווק. ככל שהאגדה שהם מספרים נעימה יותר לאוזן, כך השומעים מתפתים בקלות רבה יותר להאמין לה ומתעלמים לחלוטין מהעובדה שהאגדה היא פיקציה. פה נכנס נתניהו לתמונה...


4. נתניהו אומן הבדיות והאשליות -

נתניהו שולט במדינה ביד רמה כבר שנים רבות. במשמרת שלו ותחת אחריותו התרחשו בין השאר גם הדברים הבאים (רשימה חלקית של דברים שנראו לי מרכזיים וחשובים):


א. כלכלה

לפי דו"ח העוני הרשמי של הביטוח הלאומי מדצמבר 2018 - 1,780,500 בני אדם בישראל חיים מתחת לקו העוני, מתוכם 814,800 ילדים. ישראל היא המדינה העניה ביותר בעולם המערבי. לפי דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון "לתת" מדובר בכ - 2.3 מיליון בני אדם בישראל החיים בעוני.

ב. ביטחון


תושבי עוטף עזה חווים כבר שנים רבות גיהנום וטרור שלא נפסק: טילים, מנהרות, עפיפונים, רחפנים. תראו איך הוגדר המצב הביטחוני בדרום הארץ בחוק רשמי של הכנסת (חוק שניסה להסדיר פיצוי לתושבי האיזור): "אזור שדרות רבתי ויישובי הנגב המערבי סופגים פגיעות של רקטות ופצצות מרגמה. אמנם במשך השנים הללו אישרה הממשלה תכניות סיוע שונות, אולם חרף תכניות אלה נתונים התושבים באזור האמור במצוקה פסיכולוגית, חברתית וכלכלית. כמו כן, עקב המצב הביטחוני, נגרמים למפעלים ולבעלי העסקים באזור זה נזקים כלכליים כבדים".


ג. יחסי חוץ

על פי ד"ר נמרוד גורן, יו"ר מכון "מיתווים" העוסק בחקר מדיניות חוץ אזורית, מעמדה של ישראל בעולם מאופיין בנתק הולך וגובר בין ישראל למדינות מערביות דמוקרטיות שהן בעלות ברית מסורתיות שהיוו בעבר עוגן מרכזי לתמיכה הבינלאומית בה. בארה"ב, הולכת ונשחקת התמיכה בישראל מצד מצביעי המפלגה הדמוקרטית ומצד קהילות יהודיות מרכזיות. רוסיה וסין מצביעות בפורומים בינלאומיים נגד ישראל. רוסיה מקבלת את הנוכחות האיראנית בסוריה בניגוד לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. מעמדם בעולם של אנשי שירות החוץ הולך ופוחת בעקבות מדיניות ממשלת ישראל. נסיעותיו של ראש הממשלה ליבשות שונות אינן משפיעות באופן משמעותי על שיפור מעמד ישראל בעולם.


הנסיך הסעודי אל-פייסל, המייצג מדינה ערבית מתונה, אמר לאחרונה בראיון לערוץ 13 שנתניהו מוליך שולל את אזרחי ישראל בנוגע להידוק היחסים עם העולם הערבי. זו אמירה בוטה וחריגה בנוף הדיפלומטי.


הסכם האיחוד בגוש הימין שיזם נתניהו לאחרונה עורר משבר קשה עם ארגונים יהודיים בארה"ב. ארגונים אלה טענו בין השאר: "נתניהו מעודד גזענות כדי להציל עצמו". הארגונים גינו בחריפות את ההסכם וקראו לבחון מחדש את הסיוע שמוענק לדבריהם ל"גופים ישראליים המממשים את מורשת הטרור של כהנא".


ניתן להיווכח די בקלות שקיים פער קיצוני בין המציאות האמיתית של החיים בישראל לבין הנרטיב או הסיפור על החיים בישראל, שניסה נתניהו למכור לציבור בנאומו. לפי נתניהו ישראל נמצאת בפריחה חסרת תקדים בכל תחומי החיים: ביטחון, כלכלה, יחסי חוץ, תחבורה, תעסוקה.....

נשאלת השאלה: מתוך 8,972,000 אזרחי ישראל - כמה באמת מסוגלים לבדוק ולהבין לעומק מהו מצבה האמיתי של ישראל בכל אחד מהתחומים האלה? כמה בכלל רוצים לשבת ולבדוק את הכל לעומק כדי להבין? קרוב לאפס. על זה בדיוק בונה נתניהו. הוא בונה על טיפשות-ההמונים של כולנו. ולכן הוא לא צריך לטרוח לשפר את המציאות עצמה, אלא רק למכור לנו סיפור טוב על המציאות. כי הרבה יותר קל להשפיע על העצמי-הזוכר מאשר על העצמי-החווה. העצמי-החווה מדחיק ושוכח מהר חוויות עצובות. הנה דוגמה: אתם זוכרים כמה קשה היה לכם בטירונות? בניתוח רפואי? בפרידה מבן הזוג? באסון התאומים? בצונאמי? סביר להניח שלא. לעומת זאת העצמי-הזוכר אוהב סיפורי סינדרלה נעימים ומחניפים ומתמסר להם בקלות, כמו במשל השועל והעורב של איזופוס. אתם זוכרים את האהבה הראשונה שלכם? הנשיקה הראשונה? תעודת ההצטיינות הראשונה? הגביע הראשון? יש סיכוי די גבוה שכן.


ביבי הוא ללא ספק מספר הסיפורים הטוב ביותר בפוליטיקה הישראלית. הבעיה היא שחלק לא מבוטל מהסיפורים שלו הם פשוט שקר.


אז רגע, אתם יכולים להגיד לי: מה איכפת לנו שהסיפורים של ביבי הם שקרים, אם הם גורמים לנו להרגיש טוב יותר?! התשובה: האשליה, מטבעה, מעניקה תחושה נעימה רק בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא גורמת נזק. זה עובד כמו סמים, אלכוהול, הימורים, נסיעה במהירות מופרזת, אכילה מופרזת, צריכת סוכרים, קפה אצל ברטה או אצל אמא של צ'רלי מהסרט "צ'רלי וחצי".


5. שיטת השכנוע של ביבי -

אז אחרי כל ההקדמה עם החפירה הכללית, הנה הדגמה קצרה של האלמנטים הקבועים שבהם נוהג נתניהו להשתמש, כפי שהתבטאו ספציפית בנאום התגובה שלו לאיחוד בין גנץ ללפיד:


א. הגדרת אוייב

אלה הם האוייבים לשיטתו של נתניהו: ערבים, שמאלנים, גנרלים שמאלנים שמתחזים לימין, והתקשורת שתומכת בשמאלנים. נסו לצפות בנאום ולספור כמה פעמים חוזר נתניהו בווריאציה כזו או אחרת על המשפט "ממשלת שמאל עם גוש חוסם של המפלגות הערביות". הוא יודע שזו מנגינה ערבה על אוזני רבים ממצביעיו. "הערבים נוהרים" - אאוט, "הערבים חוסמים" - אין. קוראים לזה גזענות. פעם שעברה הוא פרסם התנצלות על מה שאמר. מעניין מה יהיה הפעם.


ב. הפחדה מפני האוייב

לאורך כל הנאום הרבה ביבי לשרטט תרחיש אימים של "מה יקרה אם האוייבים יהיו בשלטון": ויתורים, נסיגות, היעדר ביטחון, הידרדרות בכלכלה, הקמת מדינה פלסטינית, חיסול מדינת ישראל ועוד ועוד. כי בשכנוע אפקטיבי לא מספיק להגדיר אוייב, צריך להמחיש מה הנזק שהוא יגרום לנו. בעולם הדיבייט נהוג לכנות את כלל השכנוע הזה: "show me the pain". נתניהו הוא דיבייטור מיומן ומנוסה מאוד.


ג. בידול עצמו מהאוייב

כלל ראשון בשיווק ושכנוע - בידול מהמתחרים. המשפט הראשון של נתניהו בנאום היה "הערב הבחירה ברורה מתמיד". במשך כל הנאום הוא הרבה להציג את האסון שייגרם אם גנץ ייבחר כראש ממשלה, מול חזון אחרית הימים שיתרחש (למעשה, שימשיך להתרחש) אם הוא ייבחר שוב לראשות הממשלה. ממליץ לכם לצפות גם בשלוש הדקות הראשונות של העימות בין פרס לנתניהו ב 1996. נתניהו השתמש בדיוק באותה שיטה גם שם. 23 שנים עברו, טכניקת השכנוע נשארה זהה.


ד. האלהה עצמית (מלשון אלוהים)

אחד הדברים הראשונים שאני נוהג לבקש ממודרכים שמגיעים אלי להדרכת פרזנטציה אישית כהכנה לראיון עבודה, הוא למחוק את הסופרלטיבים העצמיים מקורות החיים. בראייתי המקצועית, לעדות של אדם על עצמו אין שום תוקף, שנאמר "אין אדם משים עצמו רשע" (ספר חבקוק, לא זוכר איזה פסוק - כל הזכויות שמורות לעידן אלתרמן הגדול). חוץ מזה זה נראה כאילו אותו אדם נאלץ לכתוב את זה על עצמו כי אין אף אחד שמוכן להגיד את זה עליו. זה נראה לא טוב.

בנאומו הרבה נתניהו, כרגיל, להרעיף שבחים על עצמו, על אף שלמשפטים הללו אין שום משמעות או תוקף או אמת. למשל: "פעלתי לשכנע את נשיא ארה"ב" (כולם פועלים לשכנע אותו), "הצלחתי כי אני מאמין בדברים האלה" (אמונה מביאה הצלחה, זה לא חדש), "עמדתי בלחצים כבירים כולל לחצים של נשיא ארה"ב, לחצים ששום ראש ממשלה לא עמד בפניהם, והצלחתי" (אין אף ראש ממשלה ישראלי שהיה או יהיה מסוגל להתעלם מלחץ אמריקני. חוץ מזה אין שום דרך לבדוק אם זה נכון או לא), "הצלתי את ישראל מקריסה כלכלית" (חפשו בגוגל: "טעות הייחוס הבסיסית"), "לא רק אני אומר את זה, כל המספרים אומרים את זה, גם אתם אומרים את זה" (מישהו הבין את המשפט הזה?), "אתם נוסעים לחו"ל, אתם חוזרים, אתם יכולים להשוות, אתם רואים את הפיתוח, את העוצמה" (בואו נשווה מחירים למשל למחירי חו"ל. אפילו לא צריך לנסוע לחו"ל, לאחרונה החוק חייב לרשום את זה בפתק ליד המוצרים על המדפים...), "אני קצין ומפקד בסיירת מטכ"ל" (אם מפקד צוות צעיר בסיירת מטכ"ל הוא תותח, והוא בהחלט תותח, אז מה בוגי יעלון ואהוד ברק שהיו מפקדי סיירת מטכ"ל וגם רמטכ"לים?). ועוד לא הספקנו לדבר על השחיתות וכתבי האישום...


ה. שימוש במילים מקפיצות-קשב

נתניהו מרבה להשתמש במילים ובביטויים קליטים ובעלי משמעות עמוקה למצביעיו. בטווח הארוך זה מחזק בתודעתם ובזיכרונם את הזיקה בין נתניהו לבין "דברים שחשובים לנו":

"ירושלים", "שיא של כל הזמנים", "סיירת מטכ"ל", "אמת", "להיות מעצמה", "הכי... שקר כלשהו... מזה חמישים שנה", "שמאל", "ימין", "המדינה פורחת", "להאמין בעצמנו", "להאמין בייעוד שלנו","כוח עולמי עולה", "ארצנו", "אחריות". סיפרו לי שגם טוני רובינס אומר חלק מהמילים האלה.


משפט אחד שיעשע אותי במיוחד: "הבאנו פריחה חסרת תקדים, לא היה דבר כזה בתולדות המדינה". אולי זה רק הראש המשוגע שלי, אבל כששמעתי את זה דמיינתי לעצמי את כל מנהיגי העולם רואים את ביבי ומקבלים פריחה חסרת תקדים...

אחת הטכניקות המעניינות ביותר של נתניהו היא הזכרת שמו של לפיד לפני שמו של גנץ, למרות שהסדר הרשמי של המפלגה שלהם הוא גנץ ואחריו לפיד. ביבי חזר המון פעמים על המשפט: "ממשלה בראשות לפיד וגנץ", (לא "גנץ ולפיד"). הדבר נעשה כדי להדגיש מתוך השניים במיוחד את לפיד, שנתפס בעיניו (ובצדק) כחוליה החלשה יותר במפלגנץ.


ו. להט בשפת הגוף ובאינטונציית הקול

פשוט תסתכלו על הנאום. יש בו את כל מה שאנחנו (כולל אני) אוהבים לראות אצל ביבי בנאומים באו"ם. נתניהו הוא בית ספר לשפת גוף. את זה אי אפשר לקחת לו. זאת בדיוק הבעיה איתו.


ז. הצפה באינפורמציה שקרית ומניפולטיבית שאף אחד לא יכול לבדוק או להבין עד הסוף

ר' סעיף 4 לעיל.

* * *


מילה אחרונה על כללי התגובות לפוסט הזה -

כרגיל, אני בעד שיח פלורליסטי ולכן אין לי שום בעיה עם תגובות מתנגדות. להיפך - אני אפילו מעודד דיבייט וחופש ביטוי.

אבל -

יש שני קריטריונים שכל תגובה חייבת לעמוד בהם תמיד: נימוק ונימוס.

אני משקיע שעות רבות בכתיבת מאמרי הניתוח האלה, מתוך כבוד לקוראים ולשיח הציבורי החופשי. גם התגובות צריכות לתת כבוד לקוראים ולתרבות השיח. לכן - אני מודה - הסבלנות שלי לטיפוסי אמ;לק שטחיים היא מוגבלת עד לא קיימת. תגובות טיפשיות, סתמיות, או כאלה שמתיימרות במשפט קצר אחד לסתור פוסט מקצועי מפורט ומנומק - יימחקו במהירות שיגור חללית ישראלית לירח. כנ"ל לגבי אנשים שיבחרו לפרוק כאן את מיצי הקיבה הרעילים שלהם בלי שום פילטר.


תודה שטרחתם והגעתם עד כאן!