• אופיר צומן

ניתוח נאום הבכורה הפוליטי של בני גנץ

הפרזנטציה של בני גנץ – ניתוח מקצועי של נאומו הפוליטי הראשון של גנץ אתמול בערב



לאמ;לקים שמחפשים רק תקציר -


1. נאום זוועה - צריך לפטר לאלתר את מי שעבד עם גנץ על הנאום. הוא לא מבין שום דבר בפרזנטציה.


2. הלוואי שגנץ יהיה ראש הממשלה הבא – למה? שלוש סיבות:

א. כישרון-נאום הוא קריטריון שולי וזניח ברשימת הקריטריונים המרכזיים לתפקיד רה"מ (ע"ע יצחק רבין).

ב. על פניו עושה רושם שבני גנץ עונה לא רע על שאר הקריטריונים המרכזיים ברשימה לתפקיד רה"מ (ניסיון ביטחוני, ממלכתיות...). הוא בוודאי עונה עליהם הרבה יותר טוב מביבי.

ג. כל אחד עדיף על ביבי.

למי שרוצה ניתוח קצת יותר מעמיק –


1. המסר הבלתי מילולי בסביבת הנאום של גנץ

א. האולם היה מלא בצבעי כחול לבן (דגלים וכו'...) – המסר היה "אני פטריוט ישראלי ומנהיג ממלכתי".


ב. ערימות הבלונים הלבנים באולם – זה היה תחליף סמלי ליונים לבנות. המסר היה פיוס ושלום. גם שלום עם האויבים בחוץ וגם שלום בתוך הבית.


ג. גנץ עמד על במה מוקף כמעט ב 360 מעלות באנשים – זאת העמדה מאוד אמריקאית. המסר היה הבלטת גנץ כמנהיג מדורת-שבט שכולם מסתופפים ומתאחדים סביבו.


ד. המסכים הגדולים מאחורי גנץ – זה נראה כמו בהופעות של להקות מחו"ל בפארק הירקון מול 50 אלף צופים. למה צריך את זה באולם קטן יחסית עם לא המון צופים? הרי כולם רואים את גנץ גם ככה. המסר היה הבלטת גנץ ככוכב רוק אהוד.


ה. הכרזות עם שם המפלגה "חוסן לישראל" – הבלטת המסר הביטחוני שתמיד מנצח בחירות בישראל, תוך הבלטת היתרון היחסי של גנץ כרמטכ"ל לשעבר בסוגיית הביטחון.


ו. הרקע הירוק בכרזות עם שם המפלגה – מסר ויזואלי שמחבר לגנץ גם את הצד השמאלי של המפה הפוליטית (הצבע הדומיננטי של מרצ הוא ירוק).


ז. המעריצים בקהל שמעודדים ומצלמים את גנץ – שוב, מסר של איש חשוב ואהוד. בעידן הריאליטי האנשים האלה הם כוכבי רוק, שחקנים ושאר סלבס (ע"ע השיר הויראלי בקמפיין אובמה ב 2008 "I got a Crush on Obama" שהשתמש בהצלחה גדולה בדיוק באותם אלמנטים של מסר).


ח. הסלוגן הכתוב "ישראל לפני הכל" – מסר של עקיצה כלפי ביבי, שאצלו ביבי לפני הכל.


2. פתיחת הנאום


א. גנץ מאוד התרגש - הוא לא איש של מילים. בשניות הראשונות הוא סידר את הגובה של שני המיקרופונים על הפודיום מתוך לחץ. במעמדים כאלה גובה המיקרופונים מסודר שעה מראש, ואין למועמד שום צורך לסדר אותם מחדש. חוץ מזה ראו אותו לוקח נשימה עמוקה כמו לפני צניחה ראשונה ומלחיצה, כאילו אמר לעצמו "יאללה, בוא כבר נתחיל עם זה".


ב. גנץ עוד לא פוליטיקאי – הוא ניסה להשתיק באלגנטיות את הקריאות מהקהל במקום ליהנות מהן ולגזור עליהן דיבידנד פוליטי. זה קצת הזכיר לי את אהוד ברק בליל הכתרתו כראש ממשלה, כשעמד על במת הניצחון מול אולם מלא בצעירי המפלגה שעודדו אותו ונזף בהם "אל תפריעו". גנץ הוא עדיין איש של תוכן ופחות של אסתטיקה. הוא עדיין לא רגיל לבית המזוזה, אלא רק לקלף שבפנים. במובן מסויים זה עומד לזכותו.


ג. גנץ פנה אישית לאחד האנשים בקהל ואמר לו "תודה של השתקה" – טעות! בין אם המעודד היה מכוחותיו ובין אם היה סוס טרויאני של ה"סטרא אחרא" מהליכוד, אסור למנהיג ממלכתי שעומד מול קהל לעשות סיכול ממוקד לאדם אחד בקהל. זה אקט שיוצר סימטריה ביניהם ומקטין את המנהיג שאמור לדבר אל כולם (ע"ע "תקרית השיעמום" של ביבי מול אורנה פרץ בנאום בקריית שמונה). אסור שזה יקרה. אסור עוד יותר שזה יקרה בפתיחה. אסור מדאורייתא שזה יקרה בפתיחה של הנאום הפותח.


ד. חזרות מגומגמות על מילים בפתיחה – גנץ חזר פעמיים על מילות הפתיחה "משפחתי, חבריי", אח"כ אמר פעמיים "חברים" כדי להשתיק את הקהל, וכמה פעמים אמר גם "ערב טוב" כדי שיבינו שהוא רוצה להתחיל לדבר. היתה כאן תקלת פרזנטציה אסטרטגית חמורה. הפתיחה היא החלק החשוב ביותר בפרזנטציה. הפתיחה היא זמן חסד שבו הקהל במקסימום קשב. זו ה-הזדמנות של המנהיג לייצר שליטה, להדגים "קילינג אינסטינקט", להחדיר כותרת מרכזית לנאום שלו. לקח לגנץ שתי דקות שלמות לנסות להשתיק את הקהל הביתי הרועש שלו ולגרום לו לתת לגנץ לדבר. אם זה קורה באצטדיון טדי, איך גנץ יוכל להשחיל מילה באצטדיון בסכנין?


ה. חשמל לא זורם בכפות ידיך – לגנץ יש תנועה בעייתית של כפות הידיים. כשהוא מרים את היד כולה, כף היד שלו נשמטת למטה ברפיסות, קצת מזכיר "תנועה נוסח מלכת אנגליה" של הרמת היד והשמטת כף היד במהירות למטה כדי שינשקו אותה. זה לא טוב. זה מצייר תדמית רופסת גם לאדם וגם למסר שלו. קחו דוגמה טובה משפת הגוף של אהוד ברק – שימו לב לכפות הידיים שלו כשהוא מדבר. הוא משתמש בהן מצויין. מזהים את ההבדל?


ו. גנץ הרבה להישען על הפודיום – בדומה לכפות הידיים הנ"ל, גם פה טמון מסר ויזואלי בעייתי. שפת הגוף של מנהיג, ועוד רמטכ"ל לשעבר ואוטוריטת ביטחון, חייבת להציג ביטחון, עוצמה, שליטה, אסרטיביות. הישענות על הפודיום משדרת ההיפך מעוצמה. דרגת הבעייתיות אפילו גדולה יותר כשמביאים בחשבון את חזותו ואת גובהו המרשימים של גנץ. אלה משאבים מעולים וחינמיים שבמקום להרוויח בעזרתם נקודות, הוא איבד בגללם נקודות. איזה בזבוז משאבים משווע. שים סטיקר על הפודיום "אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמיים" וסגור את הבאסטה.


ז. אדישות – בדומה לבוגי יעלון, יש בגנץ משהו מאוד אדיש. מצד אחד יש בזה מסר של קור רוח ושיקול דעת. זה טוב ומרגיע. לא לשכוח, האיש היה רמטכ"ל. מצד שני מנהיג חייב לפזר על הציבור אבק של עוצמה. הציבור הוא כמו ילד קטן, הוא צריך להרגיש שהוא יכול לחסות תחת כנפיו של המנהיג גיבור העל. את ההרגשה הזאת אי אפשר לתת ע"י ניהול מבצעים עלומים בסוריה או באירן. את ההרגשה הזאת אפשר לתת רק על ידי פרזנטציה. בנקודה הזאת גנץ דומה לאבי גבאי, שגם הוא "רגוע מדי" ולכן לא עובר מסך כל כך טוב. הדוגמה הטובה ביותר לאפקט הכל כך גבוה של פרזנטציה אסרטיבית על תחושת הציבור היא יאיר לפיד. יש לו כל כך הרבה אסרטיביות בפרזנטציה, עד שאתה שוכח שיש כאן בסך הכל בית מזוזה בלי קלף.


ח. "עד שאני מתחיל לדבר, מה אני אפסיק?" – חוש הומור הוא לא הצד החזק של גנץ, אז אם כבר הומור, שיהיה מתוכנן מראש לעילא ולעילא ולא מאולתר. אם המשפט הזה היה אילתור – זה רע. אסור לאלתר במעמדים כאלה. אם המשפט הזה תוכנן מראש – הביצוע היה לא טוב. המשפט נאמר בתגובה לרעש מהקהל ויצר את הרושם שגנץ לא שולט בקהל הביתי של עצמו.


ט. "תודה לצוות האישי, למתנדבים..." – המקום של התודות הוא בסוף הנאום, ממש לא בפתיחה. הפתיחה היא איזור מקודש שחייב להיות מוקדש לחיבור עם הקהל וכניסה ללב שלו. הפתיחה משולה לרצועת הפרסום היקרה ביותר. באנלוגיה: גנץ בזבז את רצועת הפרסום של גמר הסופרבול בארה"ב על "הכתוביות של סוף הסרט" במקום על המסר המרכזי של הסרט. אני לא מצליח להבין איזה איש מקצוע נתן לו לעשות דבר כזה?! זה ממש לקחת זהב ולהפוך אותו לחול.


3. הנאום עצמו


א. מלאכותי מאוד - הנאום עצמו למעשה החל רק אחרי שתי דקות מתחילת הדברים של גנץ. ככלל, גנץ היה מאוד מלאכותי בנאומו, גם בשפת הגוף שלו וגם במסר המילולי שלו.


ב. המון קלישאות חבוטות – "גאה בישראל", "ישראל לפני הכל", "עם אחד, דגל אחד, המנון אחד", "מנהיגות אחרת", מנהיגות מלכדת", "המדינה היא דווקא אנחנו", "צריך אחרת, אפשר אחרת ונעשה אחרת". יש מצב שכותבי הנאום של גנץ השתמשו ב"לפידומטר"... אני לא מסוגל להסביר לעצמי איך אישיות ברמה של גנץ הסכימה לבטא כל כך הרבה טקסטים כאלה.


ג. שפת גוף מלאכותית – אם גנץ היה מתורגמן לשפת החרשים, הייתי מבין את תנועות הידיים המוגזמות שהתלוו כמעט לכל משפט שלו. אבל הוא לא. העובדה שלא היתה מסביבו אליפסה רק חיזקה אצלי את המסקנה הזאת. מישהו שלא מבין כלום בפרזנטציה הנחה אותו לנופף ידיים ואצבעות באופן מוגזם לשמאל, לימין ולמרכז. אני לא מאשים את גנץ. הוא מבין בביטחון ולא בתקשורת ולא בפרזנטציה. אני מתבאס קשות על היועצים שנתנו לו עצות אחיתופל. במונחי מקצועיות זו עבירה פלילית.


ד. קריאות עידוד ושריקות מוגזמות באופן קיצוני – ככלל, קריאות עידוד הן דבר חיובי. הן מעבירות מסר של אהדה רחבה. זה גם העיקרון בבסיס מכונת-הצחוקים שהמציא צ'רלי דגלאס מרשת הסי.בי.אס. זו המכונה שמפיקה צחוקים מלאכותיים בעת צפיה בסדרות קומיות. הצופה בבית יודע שהצחוקים מזוייפים, אבל בכל זאת מרגיש שהוא חלק מקהל גדול שכולו צוחק ביחד, ונהנה מתחושה שדומה לישיבה אמיתית באולם תיאטרון עם קהל אמיתי שצוחק מסביבו. אבל גם לדברים טובים יש מינונים סבירים. יש הבדל בין כפית סוכר לבין סוכרת. קריאות העידוד והשריקות בזמן נאום גנץ היו כל כך מוגזמות, תכופות ומעצבנות, עד שהן הפריעו וסיכלו את הנאום עצמו במקום לעטוף אותו ולהבליט אותו. זה נראה מאוד ילדותי והזכיר פעולת-מורל בצופים. זה כמו שתקנה אבטיח ותגלה שהחלק האדום בתוכו הוא בגודל של כדור פינג פונג והקליפה הירוקה תופסת תשעים אחוז מהנפח שלו. זה לא אבטיח, זה כדור באולינג. גם כאן אני נאלץ, ממש לא בשמחה, לדרוש את ראשו של היועץ שעבד עם גנץ. או לפחות שיבדקו אם זה לא יועץ סוס טרויאני שנשלח מטעם נתניהו.


ה. מבטים ישירים ומלאכותיים למצלמה – מכירים את מייקל סקוט, המנהל מהסיטקום "המשרד"? ב"נאום לאומה" מתוך משרד כשאין קהל, יש הצדקה להישיר מבט אל המצלמה ולדבר "ישירות לעם". אבל בנאום מול קהל חי, צריך להסתכל על הקהל החי ולא למצלמה, אחרת זה נראה מלאכותי ומתחנף. זה כמו ההבדל בין מגיש חדשות לכתב חדשות שמדבר עם המגיש. המגיש צריך לספר את החדשות לתוך המצלמה. הכתב שיושב באולפן ומשוחח עם המגיש, מסתכל תמיד על המגיש. דמיינו את תמר איש שלום משוחחת עם צבי יחזקאלי, ויחזקאלי עונה לה כשהוא מסתכל למצלמה...


ו. האיש שצעק מהקהל באמצע הנאום – תקלה תכנונית קשה. אסור שזה יקרה בין אם הוא היה שתול של מפלגה אחרת ובין אם הוא היה מכוחותיו של גנץ. בנאום מוזמן ומתוכנן גם קהל חייב להיות מוזמן ומתוכנן. עושה רושם שיש כאן לא רק מחדל בפרזנטציה אלא גם מחדל באבטחה.


ז. מצלמות סטילס שנכנסו לפריים של צילום הוידאו – גם אם זה היה מתוכנן מראש - כדי להראות כמה גנץ חשוב שמצלמים אותו גם בוידאו וגם בסטילס בו זמנית – מצלמות הסטילס נכנסו לפריים של הוידאו בצורה מוגזמת. זה נראה קצת שכונה. תסתכלו למשל בדקות 5:25, 5:45.


ח. פנים קפואות – אחד המרכיבים העוצמתיים ביותר של שפת הגוף הוא המימיקה שממנה לומדים על החיבור בין הפרזנטר לטקסט המילולי שלו. תראו למשל את המימיקה הנהדרת של דני רופ, שלדעתי הוא אחד הפרזנטרים הטובים ביותר בתקשורת הישראלית. רואים שהוא "חי ונושם" את המקצוע שלו. אצל גנץ בנאום היה סוג של "דיסוציאציה" – הפרדה בין הפרזנטר לבין הטקסט. זה נראה כאילו נתנו לו כמה דפים ואמרו לו "קח, תקריא את זה". לא לחינם הוא טעה הרבה פעמים בלשונו (מה שנקרא "לפסוסים" בעגת התקשורת). הוא פשוט לא היה מחובר למסר שלו. מסר פוליטי באירוע כל כך חשוב ומכונן חייב להיות וגם להיראות כמו מניפסט אישי-מקצועי שהפרזנטר כתב מדם ליבו ומוכן להיהרג עליו.


ט. רצף לוגי שגוי של נאום – בדקה 6:50 למשל, דיבר גנץ על הממשלה שיקים ב 9 באפריל לאחר שייבחר כראש ממשלה. על זה גנץ היה צריך לדבר רק אחרי שהוא הסביר לעומק למה מלכתחילה ראוי שהוא זה שיהיה ראש ממשלה. הוא היה צריך להסביר מהם הקריטריונים לתפקיד, למה הוא עונה עליהם, ולמה הוא עונה עליהם יותר טוב מכל שאר המועמדים ולכן הכי מתאים לתפקיד.


י. האיומים על אויבי ישראל – גנץ פנה לנשיא אירן וגם לפלסטינים ואיים עליהם בסיכולים שונים. אני מבין מאיפה זה בא. חלק לא מבוטל ממצביעי הליכוד ומפלגות הימין צריכים רטוריקה כזאת מהמנהיג שלהם. הם הורגלו על ידי ביבי, בנט, ליברמן וכו' לרטוריקה כוחנית ומתלהמת כזאת. גנץ נגרר שלא בצדק לרטוריקה הילדותית הזאת. זה לא שירת את גנץ אלא רק שינמך אותו. זה גם עמד בסתירה חזיתית למה שהוא אמר רק כמה דקות מאוחר יותר על כך שמנהיגות וביטחון מתבטאים במעשים ולא בדיבורים. קצת הזכיר לי את המשפט של ראש הממשלה אריק שרון "זה לא משנה מי התחיל, אבל זה לא אנחנו התחלנו".


יא. חסר מאוד הבידול הקונקרטי מביבי – גנץ הרבה לדבר בסיסמאות תיאורטיות שעקצו את ביבי. לתיאוריות כאן יש אפקט חלש מאוד. כולם מבטיחים ומצהירים על עולם יפה לפני הבחירות. היה מקום להמחיש את ההבדל הדרמטי בין הניסיון הביטחוני של גנץ לניסיון הביטחוני של ביבי. אילו הייתי יועץ-פרזנטציה של גנץ, הייתי ממליץ לו לומר משפטים כגון אלה: "אני לא עשיתי קריירה בלדבר על ביטחון. עשיתי קריירה בלעשות ביטחון. יש הבדל בין לדבר לבין לעשות. כשנתניהו נאם באום עם פלקטים מצויירים, אגב יופי של נאום, אני הייתי בבונקר אי שם בארץ ופיקחתי אישית על פעולה מסובכת של כמה יחידות עילית שהצליחו לסכל ולהשמיד איום ביטחוני משמעותי...". יש כאן אנקדוטה קטנה שממחישה מצויין את ההבדל הביטחוני העצום בין שני המנהיגים.


יב. שפה מדוברת, לא שפה כתובה – "איני חב לאף אחד דבר זולת לעמי ולמשפחתי". זה נוסח לקריאה לא נוסח לדיבור. תרגום המשפט הזה לשפה מדוברת היה צריך להיות: "אני לא חייב שום דבר לאף אחד חוץ מאשר לעמי ולמשפחתי". הנוסח המדובר הוא יותר עממי ובגובה העיניים, ולכן מתקבל טוב יותר אצל הקהל. נתקלתי בפער הגדול בין שני סוגי הנוסח האלה בשנים שבהן הייתי קריין חדשות בגלי צה"ל. פעמים רבות קיבלתי מהעורכים טקסט בנוסח לקריאה ותיקנתי אותו לנוסח מדובר. זה נשמע הרבה יותר טוב גם במהדורות חדשות "רציניות".


יג. המון הבטחות בלי כיסוי – גנץ הבטיח עולם כמעט מושלם: שלום בתוכנו, שלום עם אויבנו, פתרון מצוקות הדיור, הפקקים, הבריאות, החינוך, שוויון וכו'. הוא לא סיפר בכלל מה הניסיון שלו בביצוע אפילו של אחוז אחד מההבטחות הללו. הוא גם לא הציע שום תוכנית ביצועית שהכינו עבורו טובי המומחים. זה נשמע קצת כמו put the ball in the sal במערכון סלים וארזה של הגששים.


יד. הכל בסוף אישי – רק לקראת סוף הנאום, בדקה 26:30 סיפר גנץ על ילדותו במושב כפר אחים,

על הוריו ועל משפחתו. מסר אישי כזה ראוי היה להופיע בתחילת הנאום, כדי לחבר את הקהל מיידית ל"ישראליות השורשית" של גנץ. במקום לשגר מסרים אל הלב במאני-טיים משום מה בחר גנץ לשגר אותם בזמן הפציעות.


טו. גם בוגי יעלון לא איש של מילים – בדבריו של בוגי בסוף הוא למעשה חזר על הקלישאות של גנץ במקום לתת טאץ' קצת יותר אישי ומהלב. אילו הייתי יועץ-פרזנטציה של בוגי, הייתי מייעץ לו להגיד למשל משפט כזה: "במבט ראשון אתם רואים על הבמה הזאת שני אנשים, חיילים, פוליטיקאים. אבל אני מרגיש שעל הבמה הזאת עומדות שמונים שנה של ביטחון למדינת ישראל. כל אחד מאיתנו שירת את ביטחון המדינה כארבעים שנה. בשטח, בבוץ, בגשם, בגבול, במדינות אוייב, בגובה העיניים עם הלוחמים הכי צעירים בצה"ל עם המנהיגים הכי חשובים בעולם ועם המשפחות השכולות. עשינו ביטחון ברגליים, לא בלשון. אלה לא ארבעים שנה של הליכה במדבר. אסור לנו לחזור למדבר. אלה ארבעים שנה של הליכה קדימה, של חוסן לישראל. כל מה שאנחנו מבקשים מכם הוא לעזור לנו לממש את כל הניסיון הזה ולהמשיך להיות חיילים של ישראל".


טז. סיום הנאום – לאחר החלק של בוגי חתם גנץ את המעמד במילות סיום – ר' דקה 33:10. גנץ עמד בתנוחת "בעיטת עונשין" – תנוחה רשמית וטקסית מדי. אבל החלק הגרוע יותר היה הציטוט מתוך "התקווה". כולנו אוהבים ומזדהים עם ההמנון שלנו, אבל אין קלישאה יותר גרועה מציטוט מילולי של חלק מההמנון כדי לסיים נאום פוליטי מכונן. שירת התקווה היא כבר אופרה אחרת ומוצלחת הרבה יותר.


4. הדברים שאהבתי בנאום


א. "עניתי לטלפונים באישון הלילה" – משפט מצויין שמתכתב עם השאלה הידועה (שיש לה כמה וריאציות): מי היית רוצה שיענה לטלפון האדום מנשיא ארה"ב בשלוש בלילה?


ב. "הרמקולים הנמוכים האלה" – גנץ כל הזמן נתקע בשני הרמקולים על הפודיום. באחת הפעמים הוא סינן בחיוך "הרמקולים הנמוכים האלה". זה היה משפט ספונטני שהוציא ממנו סוף סוף את עצמו בלי פילטרים ובלי הקראת קלישאות מלאכותיות. זה גם הזכיר לכולם כמה הוא גבוה. גובה נמצא במחקרים כמנבא טוב לבחירת אנשים לתפקידי מנהיגות. יש בזה היגיון "ביטחוני" – ככל שמישהו גבוה יותר, ככה אתה יותר מרגיש מוגן על ידו.


ג. "גם ביבי הוא פטריוט ישראלי" – מסר מצויין של איזון, ממלכתיות והכרת הטוב ביריב. בהמשך המשפט הוא העלה את הפרגון לדרגת חיבוק-דוב כשהזכיר את הסיבה להיותו של ביבי פטריוט: נאום בר אילן וההסכם מול גדול המרצחים ערפאת.


ד. לחיצת ידיים לקהל באמצע הנאום – בדקה 14:00 בזמן שאגות העידוד של הקהל, גנץ יצא לפתע מהפודיום וניגש ללחוץ ידיים לשני אנשים בקהל. בכל סיטואציה אחרת זה היה עלול להיות תקלה שכונתית חמורה, אבל דווקא בנאום הזה זה היה מוצלח, כי זה הוציא את גנץ מהתבניתיות המלאכותית המאולצת ואפשר לו להיות טבעי ונינוח יותר.


ה. "הפכנו למדינת היי-טק עם ממשלה לואו-טק שעסוקה רק בעצמה" – סלוגן קליט וממצה.


ו. החיבור והחיבוק עם בוגי יעלון – עצם החיבור עם בוגי הוא מכפיל עוצמה למפלגתו של גנץ בדיוק בנקודה הנכונה שמכריעה בחירות – התחום הביטחוני. החיבוק על הבמה היה מצויין, וגם האמירה המפרגנת והצנועה "בוגי היה מפקדי בעבר, היה הבוס שלי, ומעכשיו שותף מרכזי".


5. בהצלחה גדולה לגנץ ולבוגי. שני מנהיגים מנוסים, משובחים ונהדרים. כל הפוסט הארוך שכתבתי כאן עסק רק בפרזנטציה - בעטיפה ולא במהות. הלוואי שגנץ ייבחר כראש הממשלה הבא משלוש סיבות:


א. כישרון-נאום הוא קריטריון שולי וזניח ברשימת הקריטריונים המרכזיים לתפקיד רה"מ (ע"ע יצחק רבין).


ב. על פניו עושה רושם שבני גנץ עונה לא רע על שאר הקריטריונים המרכזיים ברשימה לתפקיד רה"מ (ניסיון ביטחוני, ממלכתיות...). הוא בוודאי עונה עליהם הרבה יותר טוב מביבי. בוודאי ובוודאי כשהוא ביחד עם בוגי.


ג. כרגע, כל אחד עדיף על ביבי.

© 2019, כל הזכויות שמורות לעו״ד אופיר צומן