© 2019, כל הזכויות שמורות לעו״ד אופיר צומן

  • אופיר צומן

על דרכי הטיפול בהטרדות מיניות ועל הסיקור התקשורתי שלהן

בכל הקשור לסיקור עבירות מין בשנים האחרונות, התקשורת גילתה שיש דרך לגיטימית לממש את יצריה הילדותיים לדבר על סקס. והיא עושה את זה באמצעות סיקור מוגזם, שטחי וצהוב, תוך הפרה בוטה של סעיף הסוב-יודיצה בחוק


כשהייתי בשירות סדיר, היה לנו רס"ר מטבח שנהנה כל פעם מחדש להגיד לחיילים שנדחפו בתור לאוכל "אתם צריכים להזדיין בסבלנות". הוא היה מאוד משועשע מזה שהוא מצא דרך לגיטימית להגיד מילים גסות.


הימים האחרונים ניפקו לנו שטף של אירועי אקטואליה הקשורים לפרשיות הטרדה מינית. בכל הקשור לסיקור עבירות מין בשנים האחרונות, התקשורת נוהגת כמו אותו רס"ר מטבח. היא גילתה שיש דרך לגיטימית לממש את יצריה הילדותיים לדבר על סקס, והיא עושה את זה באמצעות סיקור מוגזם, שטחי וצהוב, תוך הפרה בוטה של סעיף הסוב-יודיצה בחוק.


דיון מתלהם


הסיקור התקשורתי במתכונת הזו יוצר ארבעה נזקים שיטתיים:


הנזק הראשון - ליבוי דיון ציבורי ייצרי ומתלהם שרק הולך ומסלים ברשתות החברתיות, במקום עידוד שיח ערכי ורציונלי. כרגיל בתקשורת, סקס מוכר. סקס מוּכָּר מוכר אפילו יותר. שיח כזה פוגע גם בקורבנות וגם בחשודים, ששמם (או כינויים) נישאים בפי כל בהקשר קיצוני הרבה יותר מההקשר האמיתי.


הנזק השני – זילות ההתייחסות הציבורית לתחום עבירות המין. המושג "הטרדה מינית" הוטמע כל כך חזק בשיח הקולקטיבי, עד שהוא הפך להיות "שם גנרי" לכלל עבירות המין, גם עבירות חמורות בהרבה כמו אונס או מעשה סדום. הרחבת המושג "הטרדה מינית" על ידי בתי המשפט למקרים של קשר מיני תוך ניצול יחסי מרות, יצרה במקרים רבים גם סוג של סימטריה בלתי קיימת במציאות בין הקורבן החזק לבין העבריין החלש. זה דומה לשימוש התקשורתי הרווח בכינויים הסימטריים "קטטה" או "סכסוך" לתיאור אירוע בין עבריין אלים לבין קורבן תמים ונורמטיבי. בנוסף, הסיקור התקשורתי המוגזם יוצר בציבור את "אפקט הנמאס" – נמאס לאנשים לשמוע כל הזמן על מקרי הטרדה, מה שמקהה את הסימפתיה לקורבן במקרה הבודד התורן.


הנזק השלישי – "פרדוקס הכוח והחולשה". קורבן הטרדה מינית עובר טראומה לא פשוטה, ועומד בפני שני מסלולי המשך: האחד – מסלול העצמה והתחזקות, והשני – מסלול החלשות ודעיכה.


יתרונותיו הרגשיים של מסלול הכוח ברורים, אבל קיים בו גם חיסרון משמעותי: כשאתה חזק, לא מאמינים לך שעברת טראומה. הציבור לא מאמין לך, ולעתים גם בית המשפט פחות מאמין לך. אורלי אינס היא דוגמה מובהקת לכך. לעומת זאת קורבן שנשאר חלש ופגוע, זוכה להזדהות ולסימפתיה אוטומטיות. הפרדוקס הזה מקשה מאוד על שיקומם של הקורבנות, שנשארים לרוב פגועים לפחות מאחד הכיוונים.


הנזק הרביעי – דיבור מוגזם על תלונות סרק. בתקשורת ובדיון הציבורי יש נטייה טבעית (ומבורכת בעיקרון) לייצר רטוריקה מאוזנת. אם מראיינים מתלוננת, צריך לראיין גם חשוד. הבעיה שחשודים, נאשמים ואפילו עבריינים מורשעים, בהגדרה, לא מודים שביצעו עבירת מין, אלא טוענים שהופללו על ידי תלונת סרק. כך נוצרת בתודעה הציבורית תפיסה מוטעית של "תיקו" בין תלונות מוצדקות לבין תלונות סרק, מה שמפחית את הסימפטיה הציבורית כלפי הקורבנות ומגביר שלא בצדק את הסימפטיה כלפי המטרידים.


אכזבה מההליך הפלילי


אחת הסיבות לעיסוק התקשורתי המוגזם בהטרדות מיניות, היא מה שנראה כמו חוסר האמון הציבורי ההולך וגובר בהליך הפלילי. מגמה זו גורמת לתקשורת להרגיש צורך למלא את הוואקום בעצמה על ידי חיפוש צדק מהיר מדי ובלתי מקצועי.


ניתן להבין את חוסר האמון, אם מתבוננים על כמה הרשעות של דמויות ידועות מהשנים האחרונות.

איציק מרדכי ועופר גלזר - כל אחד מהם הורשע בעבירות מין פליליות שעונשן עד עשר שנות מאסר. על מרדכי לא הוטל כל מאסר בפועל, וגלזר זכה לעונש מאסר של חצי שנה בלבד. משה קצב הורשע בשרשרת עבירות מין חמורות שעונשן המצטבר הוא למעלה מארבעים שנה בכלא. הוא נשלח רק לשבע שנות מאסר באגף הצדיקים הנוח בכלא מעשיהו. לשם ההשוואה - לפני כשלוש שנים נשלח פיני כהן, שהשליך נעל על נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, לשלוש שנות מאסר. בלתי מתקבל על הדעת שמשליך נעליים נענש הרבה יותר ממי שדורך ברגל גסה על גופם וכבודם של בני אדם עם אותן נעליים.


גם החלטת הממשלה מיום ראשון לאשר את מינויו של עו"ד שי ניצן לפרקליט המדינה, אמורה לעורר מחשבות לא נוחות בנוגע לאסרטיביות שבה תילחם הפרקליטות בשנים הקרובות בעברייני המין. ניצן היה הפרקליט שהגן בבג"ץ על עסקת הטיעון השערורייתית עם משה קצב, כשהוא מתייצב לצד פרקליטיו של קצב ונגד הקורבנות, שעליהן היה אמור להגן בחירוף נפש.


התקווה – תביעות אזרחיות


עושה רושם שהתקווה הגדולה של קורבנות ההטרדה המינית מגיעה דווקא מכיוון ההליך האזרחי.

שינויים משפטיים חשובים שחלו בשנה וחצי האחרונות, מציבים במקרים רבים את התביעה האזרחית נגד המטריד כחלופה טובה הרבה יותר מההליך הפלילי.


בינואר 2012 התקבל בכנסת תיקון לחוק למניעת הטרדה מינית, המאריך את תקופת ההתיישנות על תביעה אזרחית משלוש שנים לשבע שנים. ביולי השנה התקבל בכנסת תיקון נוסף המגדיל את תקרת הפיצויים ללא הוכחת נזק שניתן לתבוע מהמטריד וממקום העבודה מ-50 אלף שקל ל-120 אלף. על שולחן הכנסת מונחות כיום עוד מספר הצעות חוק המרחיבות את אחריותם של ארגונים למנוע הטרדות, ומטילות אחריות מוגברת על בעלי מרות להימנע מניצול חולשתם של הכפופים להם כדי להשיג מהם טובות הנאה מיניות. בחלק מדברי ההסבר להצעות החוק אף נכתב במפורש שמטרת החקיקה היא לעודד את השימוש בהליך האזרחי.


בשבוע שעבר הודיעה הממונה על הביטוח במשרד האוצר כי מעתה ייאסר על חברות הביטוח להמשיך לשווק פוליסות המבטחות אנשים מפני תביעות בגין הטרדה מינית שביצעו. שיווק פוליסות דומות למקומות עבודה מותנה בכך שמקום העבודה מילא את כל חובותיו למניעת הטרדה מינית על פי החוק.


שינויי החקיקה והרגולציה הללו מאפשרים לקורבנות ההטרדה המינית לתבוע לא רק פיצויים ריאליים על נזקים כלכליים אמיתיים שנגרמו להם, אלא גם לתבוע את עלבונם ואת כבודם. יש חוויה משקמת וסימבולית בעידוד שמעניקה לאחרונה המדינה למתלוננת האנונימית והמפוחדת א', לעבור את כל הדרך ולממש את זכותה להיות ת'. תובעת!