• אופיר צומן

על פרשת משה איבגי והדיון הציבורי בהטרדות מיניות

מאז נחשפו התלונות נגד השחקן, התקיימו בכלי התקשורת דיונים רבים שבמקום לעשות סדר, בלבלו את הצופים. קבלו ארבע טעויות שיטתיות

בימים האחרונים התקיימו בתקשורת לא מעט דיונים בפרשת משה איבגי והחשד להטרדות מיניות. דיונים אלה לקו לטעמי בארבע טעויות שיטתיות, שרק הגדילו אצל הצופים את הבלבול והפרעת הקשב סביב הנושא, במקום לייצר אצלם למידה והבנה משמעותית של הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת.


טעות 1 - הבנים נגד הבנות

כמעט בכל הדיונים הוצבו זה מול זה פאנל גברים לטובת איבגי ופאנל נשים לטובת המתלוננות. זה ליהוק לא מאוד אינטליגנטי. פאנלים כאלה יוצרים מצג שווא שלפיו הטרדה מינית היא מלחמה מגדרית של בנים מול בנות. זה מנוגד למציאות. בפועל גם לגברים יש אינטרס שלא יהיו הטרדות מיניות (למשל כלפי הנשים והבנות שלהם), וגם לנשים יש אינטרס שלא יהיה שיימינג ללא סיבה (למשל כלפי הבעלים והבנים שלהן).


באנלוגיה - גם לחילונים יש אינטרס לשמור על הכותל ולא רק לדתיים, וגם לתעשיינים יש אינטרס לשמור על הסביבה ולא רק לפעילי "גרינפיס". במקום לשקף את המציאות ולחנך לשיח שוויוני, התקשורת בלי לשים לב יצרה מציאות מדומה תוך הסלמה מיותרת של העימות המגדרי.



איבגי מסביר. צילום: גיל קרמר


קטעים נוספים


טעות 2 - יש הרבה קרונות בין הקטר לבין קרון האחרון

בדיונים נטען שוב ושוב שסיום הליך פלילי ללא הגשת כתב אישום הוא ראיה לכך שלא היתה כלל הטרדה מינית. זו הטעיה מכוונת מצד סנגורים בעלי עניין. משמעות סגירת תיקים פליליים על הטרדות מיניות, כמו במקרים של יינון מגל וסילבן שלום, אינה היעדר הטרדה מינית.

למה? כי על פי החוק למניעת הטרדה מינית ישנה סקאלת חומרה שלמה של הטרדות מיניות, שמתחילה מלמטה ב - 1 ומסתיימת למעלה ב - 10. ההטרדה המינית הפלילית היא הדרגה הגבוהה והחמורה ביותר בסקאלה הזו. אם אתה לא 10, זה לא אומר שאתה 1. באנלוגיה - זה שהברחת 50 קילו חשיש ולא 100 קילו חשיש לא אומר שאתה לא סוחר סמים. זה שאתה לא ברוך אסולין לא אומר שאתה פישנזון.


טעות 3 - אין ויכוח אמיתי

כל צד בדיונים הללו הסביר אך ורק את עמדתו, מבלי להסביר למה עמדתו עדיפה על עמדת הנגד. זו בעיה, כי שני הצדדים צודקים: מצד אחד - לא פייר לשפוט אדם בפומבי לפני שהורשע. מצד שני - ההליך המשפטי המקובל (משטרה, פרקליטות, בית משפט) הוא בלתי נסבל עבור המוטרדות.


מטאפורית, בוויכוח הזה צד אחד נסע על נתיבי איילון והצד השני נסע על כביש 4, ולכן הדיון התנהל בשני מסלולים מקבילים שלא נפגשו והתעמתו באמת זה עם זה. לא היתה שם מחלוקת אמיתית. זה כמו שהגברים יסבירו למה כדאי לאכול תפוח, והנשים יסבירו למה כדאי ללבוש שימלה.


דוגמאות לשאלות שהיו יכולות לחדד טוב יותר את המחלוקת הן: האם ההליך המשפטי הרגיל מאפשר למוטרדות להגיע לתוצאה צודקת? (אם כן - אין צורך בשיימינג, אם לא - יש צורך בשיימינג). האם ברשתות החברתיות יחסי הכוחות בין הצדדים מאוזנים יותר מאשר בחיים האמיתיים? (אם כן - השיימינג מגדיל את השוויון והצדק, אם לא - השיימינג מקטין את השוויון והצדק). האם התועלת של המתלוננות מהשיימינג גדולה יותר מהנזק של הנילון מהשיימינג? (אם כן - יש הצדקה לשיימינג, אם לא - אין הצדקה לשיימינג).


טעות 4 - משוואה עם שחקן אחד והרבה נעלמים

דיונים על הטרדות מיניות נערכים לרוב כשרק צד אחד נמצא בתודעה של הצופים: הנילון. המתלוננות לרוב הן אותיות בלבד. אין להן צורה ולא שם, ולכן קשה יותר להזדהות איתן רגשית כמו שמזדהים עם הנילון, שהוא בדרך כלל דמות מוכרת, אהודה ופופולרית כמו איבגי.


תיזכרו בסרטים דוקומנטריים על אסירים שביצעו פשעים קשים. אתה לא רואה שם את קורבנות הפשעים. אתה רואה שם רק את האסירים, הם גיבורי הסיפור. בשלב מסויים מופעלת הנטיה האנושית הטבעית להתרכך ולהזדהות יותר ויותר עם גיבורי הסיפור. אגב, זה קורה במציאות להרבה סוהרים. זה מה שקורה גם בדיון על ההטרדות המיניות. עם הזמן הצופים רואים בנילון יותר ויותר פינת ליטוף חיות, ופחות ופחות חיית ליטוף פינות.

© 2019, כל הזכויות שמורות לעו״ד אופיר צומן