החוצפה שסידרה לי קריירת הדרכה

​

ראיון העבודה הראשון שלי הוביל אותי למסלול הכשרת עתודה ניהולית בחברת מי עדן. במהלך ההכשרה הגיעה אלי שמועה מפתיעה ומרגשת: החברה החליטה להקים מחלקת הדרכה ומחפשת איש הדרכה שיבנה את המחלקה מאפס וינהל אותה. אמנם הייתי מנוסה בביצוע הדרכות, אבל לא היה לי שום ניסיון בניהול מחלקת הדרכה, בוודאי לא בחברה עסקית מובילה וגדולה כמו מי עדן. ולמרות זאת היתה לי תחושת בטן לא מוסברת שגרמה לי להיות משוכנע ובטוח לחלוטין שהתפקיד מתאים לי בול. הייתי אז רק כחודשיים בחברה, ולמרות שזה היה די חצוף מצידי, הגשתי את מועמדותי לתפקיד. הוסבר לי בנימוס שמחפשים איש מקצוע הרבה יותר מנוסה ממני, אבל אני התעקשתי שאני מתאים לתפקיד. שיא החוצפה הגיע כשהודעתי חגיגית שאם אני לא מקבל את התפקיד אני עוזב מיד את החברה. באמת התכוונתי לזה. אלוהים יודע איך ולמה, אבל קיבלתי את תפקיד מנהל ההדרכה של מי עדן.

 

עוד באותו יום התחלתי בהקמת מחלקת ההדרכה מאפס. זו היתה תקופה מאוד אינטנסיבית, מאתגרת, מרגשת ומספקת, שבה זכיתי להכיר את המוצרים הנהדרים של החברה, להתוודע לדי.אנ.איי. של העולם העסקי, ולעבוד עם אנשים מופלאים שעם חלקם אני בקשר עד היום. מחלקת ההדרכה קמה, צמחה והתבססה בארגון, והרגשתי שהצלחתי לפרוע את השטר. לאחר שהחלטתי לסיים את תפקידי ולהתקדם לתפקיד הבא, כתבה לי אחת הקולגות בחברה את הדברים המרגשים הבאים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב:

​

"אופיר איש יקר, הקמת אימפריה לתפארת. מה שהיה חלום רחוק של סמנכ"ל החברה פתאום קרם עור וגידים. הכל נעשה בצורה מעמיקה ומקצועית, בליווי צמוד שלך, עם הרבה מעוף וחשיבה. והכל בלי אף אחד, לגמרי לבד מול המערכת, וסה"כ אתה יחסית חדש. והכל בצניעות, לאורך כל שעות היום, תמיד זמין, תמיד סבלן, תמיד מחייך".

 

לאחר תפקיד מרתק נוסף כמנהל הדרכה של רשת זארה ישראל, החלטתי לצאת לדרך הדרכה עצמאית. הרגשתי צורך ליצור ולבצע את ההדרכות בדרך שלי, בחופש מוחלט וללא שום מגבלות ארגוניות. חוץ מזה אהבתי לבצע את ההדרכות בעצמי, זה היה האקשן והכיף האמיתי. פחות ריגש אותי להיות מנהל תפעול שמהנדס את מערך ההדרכות הארגוני ושוכר מדריכים חיצוניים. 

 

היציאה לעצמאות כספק הדרכה היתה עבורי רגע מכונן. ההחלטה לוותר על תפקיד ניהולי נוח ומשכורת קבועה, כמו גם ההחלטה קודם לכן לוותר על שותפות במשרד עו"ד מצליח, לא היו ברורות לאנשים בסביבתי שלא ממש הבינו איזה שד נכנס בי. אבל לי לא היה שום ספק שזה הצעד הנכון. תמיד הלכתי עם הלב ואת ההיגיון כבר שכנעתי אחר כך. הרגש חשוב יותר מהשכל.